החלטה בתיק בש"א 153513/08

1.         ביום 20.5.1996 רכשו התובעים מנתבעים 7-6 דירת מגורים ברחוב פנקס 33 בקרית אונו.

2.         נתבעת 1 ייצגה את הצדדים בעסקה נשוא ההסכם, והיא שערכה אותו ופעלה לרישום זכויות התובעים בלשכת רישום המקרקעין.

3.         נתבעת 2 היא הרשות המוסמכת על-פי דין לרישוי הנכס באשר לשימושו ולאכיפת השימוש המורשה בו. לשיטתה, הנכס איננו דירה אלא מחסן והיא דורשת את הוצאתו של היתר בניה כדין.

4.         נתבע 3 הוא האדריכל שערך את התשריט/תוכנית לרישום הבית המשותף סמוך ליום 26.6.1983, ובמסגרתה הצהיר, כי הנכס הוא דירה, וגרם לרישומה ככזו.

5.         נתבע 4 הוא עורך הדין שערך את הבקשה לרישום הבית המשותף סמוך ליום 11.10.1983 ואשר הוצהר בה, כי הנכס הוא דירה.

6.         נתבעת 5 היא הקבלן שבנה את הבניין, ואשר התחייבה ופעלה לרישומו של הבית המשותף, וגרמה בכך לרישום הנכס כדירה.

7.         ביום 30.9.2005 חתמו התובעים על הסכם למכירת הנכס. הקונים ביקשו ליטול משכנתא ושכרו את שירותיו של שמאי להערכת שווי הנכס, אשר פנה לנתבעת 2 על-מנת שתאשר, כי הנכס הוא דירה. נתבעת 2 טענה, כי הנכס רשום אצלה כמחסן וכתוצאה מכך, לא אושרה ההלוואה לקונים והסכם המכירה בוטל. יתירה מכך, הסכם לרכישת הדירה החלופית של התובעים הופר והבנק סרב להכיר בנכס כביטחון להלוואה שרבצה על הנכס קודם לכן. קונים פוטנציאליים אחרים סרבו לרכוש את הנכס שזוהה על-ידי נתבעת 2 כמחסן, ובנוסף, התנתה הנתבעת 2 את רישוי הנכס בתנאים כגון תשלום היטל השבחה, אגרות פיתוח וכיוצ"ב.

8.         בתביעתם, עותרים התובעים לנזקים בגין הפגם שנתגלה בנכס, לפי שהתברר, כי מדובר לכאורה במחסן ולא בדירה. נזקים אלו כוללים את ירידת ערך הנכס, הוצאות בעלי מקצוע, הוצאות אשראי, מיסוי יתר ועוד.

טענות הצדדים

9.         הנתבעים 1, 4 ו-5 עתרו לפניי בבקשות לסילוק התביעה על הסף.

10.       נתבעת 5 טוענת בבקשתה (בש"א 170221/06), כי דין התביעה להידחות ו/או להימחק בשל העדר יריבות, העדר עילה וחוסר סבירות. לטענתה, הדירה נרכשה על-ידי התובעים למעלה מ-30 שנים לאחר שהושלמה בנייתה ואוכלסה על-ידי הרוכשים הראשונים. בין התובעים לנתבעת 5 לא היה דין ודברים בקשר עם רכישת הדירה, החזקתה וכיוצ"ב. זאת ועוד, עניינה של התביעה למעשה בערעור על החלטת הנתבעת 2 בענין החיוב בהיטל השבחה, ואילו לנתבעת 5 אין כל ענין ו/או השפעה על החלטותיה. מה עוד, שנכון למועד הגשת התביעה לא הוכח, כי רישום הדירה נעשה בטעות או ללא היתר, אלא ההיפך הוא הנכון, ומכאן שעילת התביעה, ככל שקיימת, טרם התגבשה.

11.       הנתבע 4 טוען להתיישנות התביעה כנגדו, להעדר עילה ולהיותה של התביעה קנטרנית וטרדנית (בש"א 172703/06). לטענת נתבע 4, כל הטענות המופנות כלפיו מייחסות לו מעשים ומחדלים שאירעו עוד במהלך שנת 1983, אז טיפל ברישום צו הבית המשותף, ומכאן שהתביעה התיישנה. עוד נטען, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגדו, כאשר לא נטען שייצג את רוכשי או בעלי הזכויות בנכס, לרבות התובעים, ולא הוכח קיום חובה כלשהי של נתבע 4 כלפי מאן דהוא.

12.       אף נתבעים 7-6 טוענים, כי עילת התביעה של התובעים התיישנה. לדידם, הסעד הנתבע הינו סעד כספי ומבוסס על עילה חוזית ונזיקית. המועד בו התגבשה עילת התביעה הינו יום כריתת ההסכם עמם, ומשהוגשה התובענה בחלוף כ-10 שנים ממועד זה, התיישנה לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות וגם מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

13.       נתבעת 1 עותרת לדחיית התביעה כנגדה על הסף (בש"א 153513/08), מנימוקים דומים של התיישנות התביעה, וכן בהיותה נעדרת כל עילה כלפיה, משביצעה את כל הבדיקות הדרושות טרם עריכת ההסכם, ומשהנכס רשום כדירה ולא כמחסן על-פי צו רישום הבית המשותף.

14.       התובעים מצדם דוחים את טענות הנתבעים.

הם סבורים, כי עסקינן בתובענה במקרקעין, אשר מהותה הסדרתה זכות הקנין ברישומה הנכון במרשם ונזקיהם עקב הרישום הלקוי. לכן, חל עליה סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות של 25 שנים לתובענה במקרקעין מוסדרים. בנוסף, טוענים התובעים, כי מתקיימים שלושת התנאים שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ואף משום כך, לא חלה התיישנות על התובענה.

אשר לטענות בדבר העדר עילה ויריבות, טוענים התובעים, בין היתר, כי הנתבעים פגעו בנכס פגיעה נזיקית וקניינית, ולכן הם אחראים במישרין כלפי התובעים.

דיון והכרעה

15.       לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים, מצאתי שיש לקבל את הבקשות ולדחות על הסף את התביעה.